בני ברוך זו חברה לגדול ולהתפתח בה.
כשהגעתי הייתי רעבה למקום בו אוכל להתפתח מבחינה רוחנית בלי לאבד את המשאבים המעטים
שהיו לי. הרגשתי בודדה בחברה חומרנית המתייחסת לרוחניות בסלחנות, כמשהו למישהו שאין לו
מה לעשות בחיים.
בשבילי, חיים זו רוחניות. היום יום שלי תומך ברוחניות ולא להפך.
בבני ברוך מצאתי חברים להם יש מערכת ערכית דומה. היחסים ביננו והרצינות בה אנו מתייחסים
לחומר הלימוד ולמורה שלנו השפיע לטובה על הצורה בה אני חושבת.
בעבר אני הייתי הבן אדם היחיד שדאגתי לו. היה לי חשוב להתקבל להתפרסם ולהיות מוכרת כאדם
בעל חשיבות.
היום יותר חשוב לי להיות חלק ממערכת שאני מאמינה בערכה. אם אני תומכת במערכת, זה לא
חשוב מה החלק שלי בה, מה שחשוב שהמערכת כולה נתרמת ממעשי, מחשבותי וכוונותי.
אני לא מרגישה בודדה יותר. אין לי מלחמת קיום. אני שייכת לקבוצת אנשים שהערבות ההדדית היא
כלל יסוד בקיומה. יותר חשוב לי שהקבוצה שלי תהייה מרוצה מאשר האושר האישי שלי. זה יכול
להשמע מוזר, אולי אפילו שטיפת מוח. אבל תחשבו טוב ותראו שאני שטופים מהרגע שאנו נולדים.
אומרים לנו מה לעשות, איפה ללמוד, מה ללבוש וכולה. הכיף זה כשאני מכוונת את האנרגיה
האדירה הזאת למטרה נעלה שמיטיבה עם כל הבריות.
בני ברוך היא חברה בנילאומית. יש חברים מכל היבשות ומהרבה מאוד מדינות. אנו מדברים בהרבה
שפות ויחד עם זה יש לנו שפה משותפת – שפת הלב, שפת האהבה. כל יום יש שיעורים בהם אנו
מתקדמים עוד קצת ועוד קצת למטרה בהנחיית הרב מיכאל לייטמן שמוביל אותנו ברגישות ובאהבת
אב לתיקון עולם. כשאני משתתפת בשיעור אני מופיעה כחלק מעשירייה, שהיא חלקיק קטן במכלול.
אנו כעשר נשים בקשר הדדי כבר שבע שנים, וכל מה שאנו עושות ביחד זה ללמוד קבלה. לפעמים
אני רוצה לשאול שאלה (זה קורה לעיתים די קרובות כי יש לי המון שאלות). החברות שלי בעשירייה
לא מדברות עברית. זו עשירייה שמבוססת בארצות הברית, מדינת האם שלי. עד עכשיו היה לי מאוד
חשוב לשאול את השאלה בעברית, שפת המקורות והשפה בה מלמד הרב לייטמן. אבל כשעשיתי
זאת ונהניתי מהפילפול שלי, השארתי את החברות שלי בחוץ. הן לא הבינו מילה, ולמרות שאהבו
אותי לא יכלו להשתתף בדיאלוג. זה נתן לי הרגשה של ריחוק והתנתקות מהן. ההנאה שהייתה לי
בהשתתפות החווירה והזה נהייה חסר טעם. מתוך זה למדתי שחשוב יותר לכלול את הבנות בקבוצה
שלי מאשר לעוף לבד. התחלתי לנסח את השאלה באנגלית, להתייעץ עם החברות בקבוצה על
הניסוח והרקע לשאלה, ורק אז שאלתי. זו חווייה אחרת לגמרי. זה הצלחה קבוצתית. כולנו עשינו
זאת. זה חימם את ליבנו וקירב אותנו. השאלה נהייתה תוצאה משנית של קירוב הלבבות.
זו רק דוגמא איך אני משתנה במשך השתתפותי בחברה הייחודית של בני ברוך. כמובן, שכשאני
לומדת לחשוב בצורה זו שמתחשבת בכלל זה קורה גם בחיים היום יומיים שלי. פתאום מה שאני
רוצה ואיך שאני חושבת נכלל במערכת יותר גדולה – איך בעלי חושב, מה חשוב לו. מה מתאים
שאעשה בעבודה כדי שהדברים ילכו בצוצר יותר חלקה.
כל החיים פתאום הרבה יותר מגוונים, ואני מפסיקה לחיות בהרגשה שאני מול כולם. להפך, אני
תומכת בכולם כדי שביחד נצליח להגיע לגמר תיקון כמה שיותר מהר. חיים ללא סבל. כמה טוב
יהיה. טוב רק לחשוב על זה ולחיות בכיוון הנכון.
כתיבת תגובה